הלכות יומי

א. מרור – נאמר בתורה על קרבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו". היום, אין לנו קורבן פסח ולכן, מצות מרור היא מצווה מדרבנן.

ב. מצווה על כל איש ואישה לאכל בליל הסדר כזית "מרור" (27 גרם). מהו המרור? למנהג הספרדים "חסה" היא המרור, ולאשכנזים "חזרת".

ג. את המרור מטבלים במעט חרוסת. החרוסת היא זכר לטיט שהיו אבותינו מכינים במצרים. את החרוסת מכינים מפירות שעם ישראל נמשל אליהם, כגון: אגוז, תמר, שקד, תאנה, תפוח ויין. לא יטבול את המרור בהרבה חרוסת כי אז לא ירגיש את טעם המרור.

ד. קודם אכילת המרור צריך לכוון לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת מצווה - יצא ידי חובה.

ה. עלי החסה נגועים מאד בחרקים - ועל כן יש להקפיד לקנות חסה הגדלה בתנאי חממה מיוחדים ונקייה מחרקים, וצריך להשרותה קודם במים וסבון כמה דקות ולשטוף היטב תחת שטף מים, והמחמיר ומוסיף להסתכל גם בעיניו הרי זה משובח.

ו. הרבה הוצאות יש על חג הפסח: אוכל, בגדים, כלים חדשים, צבע, רהיטים וכו' ולעיתים זה מסתכם באלפי שקלים. אולם, כאשר מגיעים לקניית ירקות נקיים מחרקים שם מתחילים לחסוך ואומרים: "למה אשלם יותר על אותה חסה?" כל מי שמתבונן רואה שזה ממש אחד מפיתויי היצר הרע הרוצה להכשיל את האדם, מאחר והדבר כמעט בלתי אפשרי לבדוק ולנקות חסה רגילה כיון שצבע התולעים דומה מאד לצבע העלים.

ז. באכילת המרור לא מסיבים - כיון שההסבה מסמלת חירות ואילו המרור מסמל שעבוד.

ח. לפני אכילת המרור בעל הבית מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור" וכולם עונים אמן ואוכלים כזית חסה.

והגדת לבנך

מכת דבר - במכת דבר כל בהמותיהם של המצרים מתו פתאום, ללא התראה או מחלה קודמת. נתאר לעצמנו מצרי אחד שבדיוק החליט לנסוע מקהיר לאלכסנדריה. הוא עלה על עגלתו הרתומה לסוסו האביר ויצא לדרך. הוא נוסע מהר ופתאום מתחילה מכת דבר. הסוס כורע תחתיו ושם נקבע מותו עד היום הזה. לעומת זאת, מהבהמות של היהודים לא מתה אפילו בהמה אחת, כולן נשארו בריאות ושלמות.

אבל בפסוק מודגש פרט נוסף: "ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" מדייקים חז"ל במדרש שבבית המצרים נשברו גם כלים בלי שום סיבה הנראית לעין. כל קערות הזכוכית, הסטים היוקרתיים – הכל התנפץ לרסיסים. המצרי הגיע הביתה וראה כלים שבורים. חשב לעצמו: ודאי אלו הילדים ששברו את הכל וחמתו בערה בו, אבל אשתו טענה שהילדים אינם אשמים. בינתיים הוא גילה עוד ועוד כלים שבורים בבית. כעסו מתגבר, וכדי להירגע קמעא יצא לגינתו להתאוורר, והנה האילנות והפרחים כמשו ונבלו. לתדהמתו התחילו ליפול אבנים מקירות הבית. דאגה התחילה לכרסם בלבו: מה יהיה הסוף?! וכשראה שהבהמות גם הן מתו (והרי הבהמות במצרים היו "קדושות") הדאגה פשוט הטריפה את דעתו.

ומדוע הביא ה' דבר למצרים? מפני ששמו את ישראל רועי בקר ורועי צאן אצלם. אמר הקדוש ברוך הוא: אביא לכם רועה מצוין. סיבה נוספת: אבותינו היו רועי צאן, והמצרים החליפו את אומנותם ועשאום בנאים. וכתוצאה מכך צאנם של ישראל נפסד, לכן – מת כל מקנה מצרים.